תקופת ימי הביניים

צופים יקרים!
 
 
תקופת ימי הביניים
בימי הביניים המוקדמים המוזיקה נובעת ברובה מהכנסיות הקתוליות..גרגוריוס הנו הדמות הראשונה בהיסטוריה של ימי הביניים אשר התחיל לכתוב מוזיקה..  אמנם אנו עדים בתנ"ך כי כבר בזמנו של יובל ודוד המלך כבר דובר בנושא המוזיקה אך מוזיקה זו ברובה נבעה מטעמי המקרא או מזימרה בבתי המקדש ובבתי הכנסת.. 
המוזיקה הגרגורינית הינה מוזיקה מונוטונית מונופנית חד קולית , מוזיקה שאין בה שינויים קיצוניים , אין במוזיקה זו קפיצות גדולות .. המוזיקה מותאמת לצורך הבהרת הטקסט בלבד. סיליבית – מהמילה silabut הבהרה. לכל הברה קיים צליל אחד בלבד השירה הסילבית נדרשה כדי להבהיר כל הברה בטקסט... לדוגמא – HA  LE  LU  YA בתוך המוזיקה הסילבית , צלילים רבים שחוזרים על עצמם באופן declamatory לאופן שנותן המון כח לציטוט המילים.  צורת ההלחנה: שני צלילים פותחים ולאחריהם צלילים חוזרים על עצמם עד סוף דקלום המשפט ושוב חוזרים לאותם שני צלילים פותחים אך בירידה.
Declamatory –  דיקלום ציטוט והדגשה על המילה.
מליסמטית – מספר רב של צלילים על אותה הברה  לדוגמא - HA  A  LE  E  LU  YA  A  A
ה-מוזיקה המיליסמטית  בצורת הלחנה גלית אך אינה יוצאת מתחום הסקונדות. בתקופה זו ההרמוניה כלל לא הוזכרה, המוזיקה היתה ברובה בנוייה על מודוסים.
מודוס- ביוונית דרך – דרך מוזיקלית. בתקופת יוון העתיקה, מוזיקה צמחה מתוך העם אנו יודעים איך המודוסים נשמעים ולכן ניתן לשחזר מודוסים אלו. .. המודוסים נשמרו ובמספר כנסיות אורתודוקסיות עדיין שרים מודוסים אלו עד עצם היום הזה.  קיימים 7 מודוסים שונים:  ( לכל אחד מהמודוסים יש את ה-HIPO שלו.)  מודוסים הם בעצם סולמות עתיקים, בעבר עשו בהם שימוש נרחב אך עם הזמן הוא פחת. כיום משתמשים במודוסים בעיקר ב-ג'אז,  ב-רוק מתקדם ובמוזיקה קלאסית מודרנית. כמו כן, קיים שימוש רחב במודוסים במוזיקה לסרטים שכן הם יוצרים מצלולים ו"תחושות" שאינן קיימות ב-סולם המז'ורי או בסולם מינורי רגיל. בכדי להבין את המודוסים, נתבונן בתוים:  דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי המרכיבים את סולם דו מז'ור. המרווחים הקבועים  בין צלילים אלו הם שגורמים לסולם המז'ורי להשמע ככזה, ללא קשר לצליל הטוניקה. סולם רה מז'ור מורכב מהתוים: רה, מי, פה דיאז, סול, לה, סי, דו דיאז. אם ככה, מה הוא הסולם המורכב מהתוים רה, מי, פה, סול, לה, סי ודו? זהו המודוס הדורי. הוא משתמש באותן דרגות של סולם דו מז'ור, אך בסדר שונה.  סולם רה דורי דומה מאוד לסולם המינורי אבל הדרגה השישית בו שונתה וכעת היא רחוקה סקסטה גדולה ולא סקסטה קטנה כמו בסולם מינורי רגיל.
אותה השיטה מייושמת לכל שאר המודוסים. כשמתחילים לספור את הדרגות בסולם המאז'ורי מ-דו, מתקבל המודוס ה-יוני סולם מז'ורי; כאשר מתחילים מ-רה, מתקבל המודוס ה-דורי; כאשר מתחילים מ-מי, מתקבל המודוס ה-פריגי; כאשר מתחילים מ-פה, מתקבל המודוס ה-לידי; כאשר מתחילים מ-סול, מתקבל המודוס ה-מיקסולידי; כאשר מתחילים מ-לה, מתקבל המודוס ה- איאולי סולם מינורי; וכאשר מתחילים מ-סי, מתקבל המודוס ה-לוקרי. את המודוסים מחלקים ל-2 קבוצות: מודוסים מז'וריים ומודוסים מינוריים. כך אפשר לאמוד את השינויים בהם לעומת הסולם המז'ורי והמינורי ביתר קלות. המודוסים המזו'ריים הם: יוני, לידי ומיקסולידי; המודוסים המינוריים הם: דורי, פריגי ואאולי.מודוס יוצא דופן הוא המודוס הלוקרי, הוא נקרא "סולם חצי מוקטן". 
לכל מודוס היה תפקיד שונה: מודוס ששימש לאהבה, מודוס לגעגוע מודוס לאבל מודוס לשמחה מודוס ליציאה     לקרב  וכדומה..במוזיקה הגריגורינית אין קצב , הקצב בנוי מביטוי המילה עצמה.. זוהי מוזיקה שמטרתה לשרת את הטקסט בלבד.
שירה רנספונסיונלית –  שירת יחיד מול רבים.מיועדת במיוחד לשירת טקסט מספר תהילים .. זוהי שירת מענה מסוג מסויים הסולן שר את תחילת הפסוק והמקהלה או הקהל ממשיכים את הפסוק או חוזרים עליו.
שירה אנטיפונלית – שירה של רבים מול רבים. שירה של מקהלה מול מקהלה או קהל .. מומחים מהכנסייה שרו את  הקטע והמקהלה האחרת או הקהל ענו לאותו קטע או סיימו במילה אמן. שירה זו למדו הנוצרים מאופן השירה של  היהודים בבית המקדש. השירה הגרגוריינית תקפה עד עצם היום במנזרים ובכנסיות ברחבי העולם וגם אצלנו בבית לחם ניתן לשמוע מוזיקה זו.
במאה ה-6 וה- 7 הומצאו הנוימות ( סימנים שנכתבו מעל כל הברה כמו סימני המקרא בתורה).התוים מתפתחים בכנסיות וטעמי המקרא בטבריה וביבנה. בתקופה זו לא השתמשו הכנסיות כלל בכלים מוזיקלים וכל השירה היתה  שירת אקפלה בלבד.  עד חורבן בית שני היו בבית המקדש שלוש משמרות של תזמורת ומקהלות .. עם חורבן הבית הוחלט שמסיבות  של טהרה להפסיק להכניס לבתי הכנסת כלים מוזיקלים. עד עצם היום הזה גם בכנסיות אותודוקסיות אין כלים מוזיקלים. אך לעומת זאת בכנסיות הקתלויות יש שימוש בכלים מוזיקלים ובמיוחד בעוגב.
הימנודיה – מהמילה המנון שירה פשוטה החוזרת על עצמה לצורך ביצוע של הקהל הרחב הימנודיה לעומת פסלמודיה מבוססת בעיקר משירה מספר תהילים .. בתקופה זו העם הנו בור ועם הארץ אינו יודע קרוא וכתוב ולכן הומצאו הימנונים טקסטים תנ"כיים שהקהל למד לשיר בכנסיות. בהימנודיה יש אלמנט של קצב ומלודיה שקל לזהות אותה .. המנון כנסייתי – המושר כמו פזמון חוזר. .
     
המוזיקה הגרגוריינית
עד המאה ה-8 המוזיקה הגרגוריינית היתה בעצם מוזיקה ביזנטית שבירתה קונסטנטינופול.  מוזיקה זו היא בעצם גם מוזיקה יוונית , לא ברור איך היא נשמעה.. הנוימות ידועות ( הסימנים) אך לא ידוע איך זה נשמע. הכנסייה האורתודוכסית היא בעצם המשכה של הכנסייה הביזנטית האורתודוכסית. כשנפרדו הכנסיות בכל זאת נשמרו אלמנטים של שירה דומים.. אלה אותם מודוסים שכבר שמענו אך עם אלמנטים של מוזיקה מזרחית.
לאחר המאה ה-8 פרוד מוחלט לכנסייה ביזנטית ולכנסייה קתולית אשר מרכזה ברומא.. האלמנטים של הכנסייה הביזנטית נמשכים עד ימינו אלו אך לעומת זאת האלמנטים של הכנסייה הקתולית הופכים מאלמטים ביזנטיים לאלמנטים מערביים.. הטקסטים של הכנסייה הקתולית נוספו לאורך ימי הביניים והרנסנס. במאה ה-7 נוספים ארבע תפילות מושרות על מרייה. Ave  maria     salve regina  .
מוזיקה קאתולית גרגוריינית מליסמטית.  המוזיקה מתחילה להשתנות במערב על בסיס השימוש המוגדר במרווחים – המודוסים שהוגדרו עד המאה ה-10 עת הגיע ה"מפץ הגדול"..נזיר בנדיקטי בשם guido darezzo שהוא גם מוזיקאי ופילוסוף נולד בעיירה קטנה בטוסקנה  בארדזו' ממציא את שיטת התוים .. קוים ובינות צלילים ומרווחים מנסה בתחילת התהליך המון קוים ומגיע בסוף לצורת החמשה הקיימת עד עצם היום הזה. יש לציין כי המוזיקה הגרגוריינית כתובה על 4 קוים ולא על 5 קוים .. מאז המפץ הגדול ניתן לתעד את המוזיקה ע"ג תוים. גויידו הפך לגיבור העם עקב המצאה זו.. (הסרט ה-חיים יפים" מתחיל בתמונה ששם העיירה הינה Arezzo  מתנוססת והגיבור שמו Guido.)  Guido דארזו מפתח אף את המפתחות המוזיקליים מפתחות פה וסול (מאוחר יותר הומצא מפתח דו)..
לצלילים המוזיקלים לא היו שמות Guido לקח המנון שנקרא "המנון לשמש" ולקח את האקרוסתיכון של
האותיות הראשונות ועשה מהם את שמות הצלילים המוכרים כיום: do re mi fa sol la si  הוא בנה  מודוס  ראשון מדו עד דו , מודוס שני מרה עד רה , מודוס שלישי מ-מי עד מי  וכו..
Guido  רצה ללמד את תלמידיו לשיר לפי תוים .. לקח וצייר על כל מפרק כף היד תו עם # ועם b . כעת אפשר לרשום את התוים של המוזיקה להגדיר את גובה הצליל ומשכי הזמן ולכן ניתן להתחיל לשיר אף במספר קולות. וללמד את השירה ברחבי הממלכה.. כאן נפרדו התרבויות המזרחיות והמערביות לחלוטין בכך שניסו לכתוב מוזיקה למספר קולות.. וכך למעשה נוצרה המוזיקה הפוליפונית הרב קולית.
אשה חשובה בשם הילדיגרד פון בינגן אשר חיה בתקופה שבין 1098-1179  החלה לכתוב מוזיקה  חד קולית.. חלק נכבד משיריה  נשתמרו.. זו אינה מוזיקה כניסייתית אבל גם לא חילונית מכיוון שה מוזיקה מולחנת לטקסט הקשור להוויה דתית. אשה חשובה שנייה בשם פליקס אנימה כותבת מוזיקה  אשר אין לה כל קשר להוויה דתית.. במוזיקה שלה יש השראה שהמוזיקה  הגריגוריינית דיכאה, שהרי לדעת הכנסייה אסור למוזיקה להיות חשובה יותר מהתפילה.
 
תחילת הפוליפוניה 
במאה ה-11 המוזיקה המערבית עדה למהלך היסטורי " רשיתה של הפוליפוניה (שירה רב קולית).. מהלך זה השפיע רבות על המוזיקה הקלאסית האומנותית המערבית.. הרעיון של מוזיקה רב קולית מתחיל בכנסייה כאשר המוזיקה הגריגוריינית משמשת כבסיס למה שייכתב בנוסף.. לוקחים לחנים קיימים מתוך האוצר העצום של הלחנים הגרגוריינים  ומוזיפים ללחנים אלו קולות נוספים מקבילים לסולם הקיים , ההתחלה הינה במרווחים זכים ..
שיטה זו מכונה אורגנום (שלם) קיים אורגנום בשני קולות – אורגנום דו פלום, ואורגנום לשלושה קולות אורגנום טרי פלום. ומכאן מחפשים איך אפשר לשכלל והרעיון של המקביליות הולך ומתפתח עד שמגיעים למאה ה-12.
במאה ה-12 לוקחים את ה-  cantus firmus אותו לחן מושר מקורי שהושר במוזיקה הגרגוריינית ומרחיבים אותו  כדי להעשיר את התוכן , הרעיון של המקבילית נשאר ומבוסס על המלודיה. .. המקבילה נשארת כפי שהיא אך מעליה נוספים מלודיות נוספות אך מקבילות. הקול הנמוך מושר ע"י הטנור . הטנור הוא אשר מחזיק את המנגינה ..
יותר מאוחר נוספו מלודיות מתחת לטנור אך הטנור היה המלודיה המרכזית. לעתים הוסיפו כלי נוסף כגון עוגב כדי לחזק את קו הטנור.  אומנם זו אינה הלחנה אך זה משהו מאד מתקדם  בשעתו..
המוזיקה הגריגוריינית שונה מהותית מהמוזיקה הביזנטית .. במוזיקה הגרגוריינית אין סילסולים המוזיקה הינה חד קולית מול דו–קולי.
במאה ה-13 אדם בשם לאונינוס לוקח חומרים בסיסיים ועליהם מוזיף לחנים פוליפוניים ( המקור הנו בצרפת של אז)  במאה זו אנו עדים להיוולדו של קומפוזיטור אשר עושה עבודה של תכנון ומחשבה על מרווחי זמן גובה הצליל ואת  תוצאות עבודתו מסוגל לתרגם לתוים מוזיקליים.. ( התוים נכתבו על ארבעה קוים ולא על חמישה קוים ). 
לאונינוס מתפתח ל-3 קולות לאמנות מוזיקלית רב קולית אך עם בעיה אין למוזיקה זו מסגרות. ולכן מתחילה תקופת החוקים המוזיקליים ואז מגיעם לצורה המוזיקלית הראשונה הז'נר (סוגה) MOTET.
Motet  - נובע מהמילה הצרפתית Mot המוטט הנו חיבור רב קולי ללא ליווי כלי, זוהי  שירת אקפלה המבוססת על כתבי הקודש ומושרת בשפה הלטינית שהיא שפת הקודש.. והיא מיועדת להתבצע בזמן ה-service  בכנסייה הקתולית בעיקר במזמורים. המרווחים הזכים ( פרימה, קוורטה, קוינטה, אוקטבה הינם מרווחים טבעיים המקודשים ביוון , יתר המרווחים אינם מרווחים טבעיים והיו אסורים לשירה ).
בתחילת המאה ה-14 הולכת ומתפתחת אסכולה בצרפת "אסכולת נוטרדם" אסכולה זו מביאה את ההמצאות והחוקים החדשים אשר מחייבים את כולם.. בתרבות המוזיקה הם דור המייסדים.. הגישה שלהם אינטקטואלית (לא פילוסופית לא רגשית ולא אמוציונלית) אלא גישה רציונלית כדי לשרת את החוקים העליונים אשר נקבעו ע"י        היושב במרומים.
 
תקופת ימי הביניים 
ימי הביניים: 450 – 1450: המונח ימי הביניים מקפל לתוכו 1000 שנה של היסטוריה אירופאית, החל מקריסת האימפריה הרומית. את חמש מאות השנים  הראשונות (בקירוב) מקובל לכנות “Dark ge” , תקופה של מחלות, הסתגרות ומלחמות. אולם מחציתה השניה של ימי הביניים התאפיינו בהתפתחות מואצת בתחומי התרבות והאומנות, קתדרלות נבנו, אוניברסיטאות ומיסדרים נוסדו וזרם מפואר באדריכלות הותיר את חותמו בעשרות קתדרלות גותיות אדירות מימדים אשר הכילו יצירות אומנות מפורסמות.
 ימי הביניים העמידו קו ברור מאד אשר הפריד בין המעמדות החברתיים: מעמד האצולה שסגר עצמו במבצרים אדירים, ושחילק את עתותיו בין מלחמות באצילים אחרים (כשהוא עוטה שריון ומוביל את פלוגות האבירים הנאמנים לו), לבין תקופות של שלום בהן היה האציל עסוק במלאכות של ציד, נופש, רכיבה...מעמד האיכרים היה הרוב המכריע של האוכלוסייה באירופה והיו בהם עניים מרודים חסרי זכויות לחלוטין, וכאלה שהיו אחראים מטעם האציל על קבוצות איכרים. הכמורה, והכנסייה הרומית נוצרית קתולית, ריחפה כצל על כל אלה. מושגים כמו "גהנום", "כישוף", "גורל" "עונש מלמעלה" היו נטועים עמוק בתודעתם של האנשים. הנזירים והכמרים ידעו קרוא וכתוב ובכך תרמו תרומה אדירה להתפתחותה של התרבות האנושית ובמיוחד על היכולת ללמוד על העבר. האצילים ודלת העם היו ברובם המכריע, אנלפבתים, בורים ונבערים.
הכנסייה היתה מרכז חיים רוחניים כל שהם, וריכזה בתוכה לימוד קרוא וכתוב, חינוך לסוגיו והעיקר מבחינתנו – הוראת מוזיקה ורישומה. רב המוזיקאים שהותירו את חותמם מאותה תקופה היו כמרים. החומר המוזיקלי היה כתבי קודש, ורב בתי הספר שהיו בתוך הכנסיות העסיקו מקהלות ילדים ומקהלות נזירים. מקומן של הנשים מבחינת התפתחות המוזיקה  היה בעייתי ביותר. נשים לא הורשו לשיר מטעמים של ציווי אלוהי ("קול באישה ערוה."),  אבל נזירות במנזרים מסוימים למדו מוזיקה ואף היו כמה מקרים קיצוניים של מלחינות (הילדגארד פון בינגן 1098-1179).   מיותר להזכיר, כי רישום תוים ושימור מוזיקה היה קיים רק עבור מוזיקה דתית. גם כלי נגינה היו "אסורים" בתקופה זו (כליו של השטן וכלים פגאניים), והמוזיקה  היתה קולית בלבד.      כניסת כלי נגינה היתה אסורה בתחומי הכנסייה זמן רב, וגם כשהותרה היתה לצורך ליווי מתומצת ביותר של השירה. אנו יודעים על קיומם של כלי נגינה אך אין להם איזכור ברישום היצירות.
 
הקאנטוס הגרגוריאני
למעלה מ-1000 שנה, היתה מורכבת תמצית המוזיקה של הכנסייה ממה שמכונה:  הקאנטוס הגרגוריאני. השם קאנטוס גרגוריאני ניתן להם על שמו של האפיפיור גרגוריוס הקדוש מהמאה ה-6 לספירה (הרבה לפני הופעת המוזיקה המערבית), אשר ניסה (ובכריזמטיות הרבה שלו, בהחלט הצליח) ליצור אחידות וסדר בכל ריבוי המסורות שהיו נהוגות באותה תקופה. הכיבושים הרבים של האימפריה הרומית יצרו תחום גיאוגרפי בלתי נתפש שהיה בשליטת הכנסייה ושבכוונתה היה     להחזיר את כל הכופרים לדרך הישר.
אחת הדרכים ליצור קאנוניזציה זו היו באמצעות מוזיקה. גרגוריוס הקדוש סיפר כי בחלומו נגלה אליו האל אשר ציוה עליו כי הדרך הנכונה לשאת תפילת המיסה היא באמצעות שירה. הקאנטוס הגרגוריאני היה מספר מצומצם של מלודיות אחידות ומקודשות, לטקסט ליטורגי בשפה הלטינית. המוזיקה היתה קולית ולעיתים נדירות (בתקופה מאוחרת) לוותה ע"י כלי נגינה. תפקידם של הקאנטוסים היה לשרת טקסים דתיים. הם ייצרו הקשבה ונתנו אווירה מתאימה, "עשו סדר" בטקס ויצרו אחידות קאנונית מקודשת. 
 
מוזיקה חילונית בימי הביניים
טרובדור וטרובר, למרות הדומיננטיות העצומה של הקאנטוס הגרגוריאני, בחרו להם לא מעט אצילים מוזיקאים אשר ילחינו עבור חצרותיהם מוזיקה אשר היתה בעיקרה "מוזיקה חילונית. הנושאים הרווחים במוזיקה זו היו אהבה (אהבת נשים ויין), והערצה לאציל. (המרכז של תופעה זו צרפת). מוזיקה הזו בוצעה בארמון של האציל ולא היתה כוונה להוציאה החוצה לקהל הרחב אך המוזיקאים רשמו אותה וכך היא התפרסמה.
התפתחות המוזיקה הפוליפונית – האורגנום: במשך מאות שנים הייתה המוזיקה הגרגוריאנית חד קולית (מונופונית). מתי-שהו בין המאה ה-8 ל-10 החלו נזירים להוסיף לקאנטוס קול שני, שהיה שעתוק של הקאנטוס לגובה אחר. התנועה היתה "תו מול תו" (הומופונית) במרווח קבוע של קוורטה או קווינטה. הקו נשא אופי מאולתר ולא נרשם כתוים. התפתחות זו, שנמשכה לאורך המאות 10,11,12 הפכה יותר ויותר פופולארית – נקראה      תקופת ה-  ORGANUM.
האורגנום נהיה יותר ויותר מורכב ופוליפוני, והמנגינה (הקאנטוס) שהולחנה לטקסט התפתחה למורכבות רבה. המונח מפתח הוא: עצמאות הקולות. כל קול הוא ישות מלודית עצמאית אשר אל לה להיבלע בקול השני.יצירת קול שני חייבה התייחסות למרכיב הקצב, עדיין רק משך הזמן האבסולוטי של הצליל ללא קשר לתחושת מקצב ופעמה חזקה וחלשה – תיבה. המבנה שנוצר לבסוף היה קו בסיסי של הקאנטוס הגרגוריאני המקודש, אשר היה בולט בשל צליליו הארוכים יחסית (קאנטוס פירמוס), ומעליו ומתחתיו, קו פוליפוני (קונטרפונט), שנע בערכים ריתמיים מהירים יותר והיה מרובה במליסמות.
 
אסכולת נוטרדם
פאריס הופכת למרכזה הרוחני של אירופה (תופסת את מקומה של רומא ואיטליה) והאוניברסיטה והקתדרלה בנוטרדם מסמלים יותר מכל את עוצמתה של צרפת מבחינה דתית ורוחנית.
החידוש החשוב ביותר שמציבה אסכולת נוטרדם הוא ההתייחסות לקצב כשווה ערך לגובה הצליל.
אסכולה זו מגיעה להישגים מוזיקלים מרשימים, הם בעצם מתחילים לסמן את כיוון התפתחותה של המוזיקה המערבית האירופאית המודרנית בת ימינו. המוזיקה הינה דתית. הצרפתי פרוטינוס מגנוס  הנו הקומפוזיטור הראשון אשר מרכיב מוזיקה ב-שלושה ובארבעה קולות.. אסכולת נוטרדם מגיעה להישגים משמעותיים במיוחד בכתיבת מוזיקה קונטרפונט (מנקודה לנקודה)..אסכולה זו יוצרת מערכות של כללי מוזיקה נוקשים  אשר מלווים את כל הקומפוזיטורים אשר כתבו מוזיקה בעת ההיא.. רק במאה השנים האחרונות המוזיקה נכתבת באופן חופשי..
בזמנו הארכיטקט המוזיקאי היה חייב להיות מודע מה מותר ומה אסור לכתוב... הרציונל הזה היה מושפע מכך שהמוזיקה הינה שפת קודש ולכן היא אמורה להיות כתובה על פי סוג מסויים של הלחנה ..מוזיקה זו "חפה" מסימנים חילוניים כגון מיקצבים בימוש בכלים מוזיקלים ובמנגינות בעלות סימנים רגשיים.. הדבר החשוב מכל זו אחידות היצירה.. כל המרכיבים יחד משרתים את אותה מטרה..הטקסט למעשה הוא אשר מכתיב את ההגדרות המוזיקליות. היצירות בתקופה זו בוצעו ע"י אנשים קוראי תוים ומיומנים בשירה אשר ברובם היו זמרים בכנסיות.. Sedercut  principes – 1170-1236 .טקסט זה עוסק בחוקי החיים אשר עוצבו ע"י היושב במרומים...טקסט זה מולבש על 3 צלילים מונוטונים חוזרים  (מי פה סי) אשר מושר במספר קולות.. סדר גרגוריאני זה מאפשר את חלוקת המילה ל-3 הברות:
 se  der  cut כאשר כל הבהרה מקבלת צליל שונה .. שירה זו מבוצעת בצלילים ארוכים במיוחד  בשירה פוליפונית.
אחת היצירות הפוליפוניות המשמעותיות אשר נכתבה בתקופה זו ( המורכבות של יצירה זו אינה נוחה לשמיעה)  בתקופה זו נכתבו קטעי מוזיקה מסובכים על מנת להראות אחד לשני כמה טוב יותר הוא יודע להלחין... בתקופה זו המוזיקה אינה מתקשרת עם אמנות.. השיפוט נעים או לא נעים , יפה או לא יפה אינו רלוונטי, מה שרלוונטי זה ההקשר הדתי של המילים. בתקופה זו החל הידע .. מתחילים בהקמתם של אוניברסיטאות , מתחילים בחקר היקום והאמנות  כולל הרצון לדעת ולגלות נושאים הקשורים בתחום המוזיקה.
 
המוזיקה החילונית
המוזיקה החילונית נכתבת בתקופה זו . מתחיל בכתיבתה הצרפתי אנטנפולי.. השיר שהוא כותב אינו מפותח באופן מלודי אך קיימת בו אפשרות להלהיב את הקהל באמצעות הריתמיקה והמילים.
המאה ה-12 -13 זוי תקופת מסעי הצלב ותקופת האבירות, בתקופה זו מנסה להתפתח שירה מקצועית אשר ברובה נכתבת ע"י האצילים , רב האנשים כבר יודעים קרא וכתב ומתחילות להיות מוקמות קבוצות   "טרובדורים" למינהם .. זמרים נודדים אלו הם אמנים שיוצרים את האמנות שלהם מלחינים ומבצעים  אותם בעצמם..מדובר לרב בשירי אהבה שירת געגועים ושירי טבע.. חלק רב מתוים אלו נשמרו עד היום.
המעניין ביצירות מסוג זה הוא הדיאלקטים השונים בשירת טרובדור troubadour .
המוזיקה החילונית הינה מוזיקה מונוטונית זאנר מאד מעניין המספר את סיפור חיו ותו לא... אין במוזיקה זו תחכום או מורכבות כלשהיא.. הדרמה המוזיקלית נולדת אף היא באותה תקופה זוהי תקופת המחזמר המוזיקלי להקות נודדות אשר נודדות ממקום למקום כותבות מחזות שבחלקן מולחן ובחלקן מדובב..
 
מוזיקה יהודית
לא קיים מונח כזה מוזיקה יהודית כי אין מוזיקה יהודית עד עצם היום הזה. ניתן לומר כי המוזיקה היהודית היחידה אם בכלל ניתן לכנותה כך, הייתה בתקופה שבית המקדש היה קיים.. כיום אין יצירות מוזיקליות שניתן לכנותם  מוזיקה יהודית. כל היצירות הכתובות לשפת הקודש בעברית מולבשים למעשה על הלחנה נוצרית .. יצירות שנכתבו ע"י מנדלסון, רוסי, לבנדובסקי, בלוך ודומיהם..

טעמי המקרא

שיטה לסמן את הנגינות בהן קוראים את פרשת השבוע וההפטרה.

תפקידי הטעמים
בספרי המקרא, המנוקדים על פי המסורה, מסומנות התיבות לא רק בסימני התנועות, אלא גם בסימנים נוספים הבאים מעל לתיבה או מתחתיה. אלו הם הטעמים או טעמי הנגינה. שלושה תפקידים לטעמים.
א. אלו הם סימני נגינה בקריאת המקרא, ובייחוד לקריאה בציבור (קריאת התורה, הפטרות, מגילות). כל אחד מסימני הטעמים מורה על גוון מיוחד בנעימת הקריאה. הנעימה עצמה שונה היא בעדות השונות בישראל, אבל קיים דמיון ביחס שבין טעם לחברו בניגונים השונים. וכן מבדילות עדות שונות בין הניגון בקריאת התורה לבין הניגון בקריאת ההפטרות. ושוב ניגונים אחרים מקובלים ונוהגים בקריאת מגילת אסתר או איכה או שאר המגילות הנקראות בציבור. במנהגי האשכנזים ניגון מיוחד לקריאה בתורה בראש השנה וביום הכיפורים.
ב. הטעמים מראים את ההברה המוטעמת שבמלה. הם רשומים בדרך כלל מעל האות או מתחת לאות של ההברה המוטעמת במלה. יוצאים מכלל זה הטעמים "זרקא", "סגול", "פשטא" ו"תלישא קטנה", הרשומים תמיד מעל האות האחרונה בתיבה, והטעם "תלישא גדולה", הרשום תמיד מעל האות הראשונה בתיבה.
ג. הטעמים מציינים את יחס הקרבה שבין המלים או בין חלקי הפסוק מבחינת התחביר וההיגיון, וכך הם קובעים את מקומות ההפסק ואת מקומות החיבור בקריאה. לפי זה המנגינה מותאמת לקישור ההגיוני שבין המלים, וסימני הטעמים חשובים גם לפירושו והבנתו הנכונה של הכתוב.

הטעמים בדברי חז"ל
הטעמים נזכרים בדברי חז"ל, ועל המסופר בקריאת התורה של עזרא הסופר "ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא" (נחמיה ח:ח), דרשו חז"ל: "ויבינו במקרא - אלו פסקי טעמים" (מגילה ג:א), ופירש רש"י: "הנגינות קרויין טעמים". אף נחלקו חז"ל בפירושם של כתובים, וההכרעה תלויה שם בפיסוק הטעמים:
בעי רב חסדא: האי קרא היכי כתיב, "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות" - כבשים, "ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (שמות כד:ה)? או דילמא אידי ואידי פרים הוו? למאי נפקא מינה? מר זוטרא אמר: לפיסוק טעמים (חגיגה ו:)
ופירש רש"י:
לפסוקי טעמים - בנגינות. אם תאמר שני מינין - צריך אתה לפסוק הטעם של "ויעלו עולות" באתנחתא, כמו שאנו קורין אותו, או בזקף קטן, טעם שמפסיק הדיבור ממה שלאחריו. ואם מין אחד היה (שהכול היו פרים, גם השלמים גם העולות) - צריך אתה לקרותו באחד משאר טעמים שאין מפסיקין, כגון פשטא או רביע.

רישום הטעמים
הטעמים לא נרשמו בימי קדם בגוף הספר, כשם שלא נרשם גם הניקוד, כלומר סימני התנועות, ובספרי התורה ובמגילות המיועדים לשימוש בקריאה בציבור אסור לשים ניקוד וטעמים גם היום. הטעמים היו חלק מן התורה שבעל פה. התלמידים למדו מפי רבותיהם את המקרא בניגון, ואסור היה לשנות מן הניגון, וכך מסרו לתלמידיהם ולתלמידי תלמידיהם. אחרי דורות, כשהותר לכתוב את התורה שבעל פה, הותר לכתוב גם את הטעמים, ושיטות שונות היו ברישום הטעמים: שיטה אחת נהגה בארץ ישראל, ואחרת בבבל. הטעמים שאנו קוראים בהם בספרינו הם הטעמים לפי שיטת חכמי המסורה והדקדוק בטבריה בתקופת הגאונים.

בשיטת הטעמים שבידינו שתי מערכות של טעמים:
א. טעמי כ"א ספרים - הטעמים המצויים בחמישה חומשי תורה, בכל ספרי הנביאים וברוב ספרי כתובים (חוץ משלושה ספרים).
ב. טעמי אמ"ת - הטעמים שבשלושת ספרי אמ"ת (איוב, משלי, תהלים). זו מערכת טעמים אחרת, וברוב ישראל לא ידוע היום ניגונם. רק עדות מעטות שמרו על מסורת נגינה של טעמים אלה.

הטעמים וחלוקתם
ואלו הם הטעמים של כ"א ספרים:
הטעמים מתחלקים למפסיקים ולמשרתים (או "מחברים"). המפסיקים מורים על הפסק גדול או קטן, והמשרתים משרתים את המפסיקים, כלומר מחברים ומצרפים אליהם את המלה שלפניהם, המתחברת אליהם לפי העניין.
מדקדקים רבים חילקו את המפסיקים לארבע מחלקות, לפי גודל כוח הפיסוק שבהם:

(1) "קיסרים": סוף פסוק, אתנחתא.
(2) "מלכים": סגול, שלשלת, זקף קטן, זקף גדול, טפחא.
(3) "משנים": רביע, זרקא, פשטא, יתיב, תביר.
(4) "שלישים": פזר, קרני פרה, תלישא גדולה, גרש, גרשיים, לגרמה.

המשרתים הם: מונח, מהפך, מרכא, מרכא כפולה, דרגא, קדמא, ירח - כולם שווים במדרגת פיסוקם, ותלישא קטנה, שעל פי רוב קטן בכוח פיסוקו אפילו מן המשרתים.
ל"מלך" יש משנה מיוחד לו: הזרקא קשור אל הסגול; הפשטא והיתיב - אל הזקף הקטן, התביר - אל הטפחא. וכן יש קשרים קבועים בין השלישים לבין המשנים, וכן בין המשרתים לבין המפסיקים בכלל. אין כאן מקום להאריך, ותורה שלמה היא.
בטעמי אמ"ת המפסיק הגדול ביותר, מלבד סוף פסוק, הוא "עולה ויורד", וכוח פיסוקו יותר גדול מכוחו של אתנחתא.

26 טעמים
מעצם זה שיש 26 טעמים שונים, הרי שכל טעם קיבל תדר יחודי משלו. כפי שכל 12 הצלילים קבלו כל אחד תדר משלו. ובאם נשווה זאת לצורך הבנה ל-12 הצלילים שאנו מכירים התבנית של הסולם המוזיקלי הרגיל היא
   1/2 1  1  1  1/2  1  1
הרי שלעומת זאת 26 טעמי המקרא אלו קיבלו כל אחד תדר משלו ולכן מדובר ב-26 צלילים שונים. ללא כל סדר מרווחים  וללא תבנית מוגדרת מראש.  פשוט שרים 26 צלילים שונים על פי הסימן של אותו צליל. ללא מרווח כל שהוא. ועל כן אין אפשרות גם לכתוב אקורדים או הרמוניה למוזיקה זו. 

הפוליפוניה
בימי הביניים המאוחרים תחילת המאה ה-14 מגיעים לשלב שבו מתחיל כתב הפוליפוניה. צורות האורגנום השונות היו בשימוש במיוחד בצרפת ומתחיל להתפשט גם לאזור השפלה..הצרפתים הם למעשה ממציאי הפוליפוניה..הסיבות: אומנות פורחת ,חידושים ועושר כלכלי  גורמים לכך שאמנים מתפנים לחשיבה ולהמצאות לפיתוחים ולחידושים בכל מגזרי האומנות כולל במוזיקה. באזורים משגשגים המלכים החזיקו מוזיקאים אשר קיבלו את כל התנאים כדי לייצור מוזיקה...בתקופה זו מתחילה להיכתב מוזיקה פוליפונית ע"פי נוסחאות מתמאטיות.
הקומפוזיטור אינו חושב על הנאה או התרגשות של הקהל אלא מתרכז בכתיבה של מוזיקה מורכבת אשר
אמורה לעניין קומפוזיטורים אחרים ..
 
תקופת ה-Ars nova
במאה ה-14  קמה תקופה חדשה תקופת ה- Ars nova – אומנות חדשה .
בסופם של ימי הביניים במאורעות קשים ביותר שהשמידו כרבע מאוכלוסיית אירופה. מלחמת מאה השנים (1337 – 1453) שחוללה שמות באירופה.מגפת המוות השחור, הפילוג בכנסיה. האפיפיורות באביניון (1530).  אירופה מתחלקת בין שני אפיפיורים מתחרים (בתקופה מסוימת אפילו שלשה) וכנסיות שלא הכירו באף אחד מהם (המפורסמת ביותר – כנסיית קנטרברי) תקופה זו נקראת "סכיזם". קושי לייצב את המחלוקות הדתיות נתנו דחיפה עזה למוזיקה חילונית. הקאנטוס הגרגוריאני ירד מגדולתו. מלחינים רבים נצמדו לשירים על יין, חשק, תאווה וכ"ו.
מערכת חדשה ומודרנית של רישום תוים הופיעה ואפשרה ביטוי ברור ומדויק יותר של שאיפת המלחין, ואיתה, מוזיקה מורכבת, אפילו מורכבת מאד.
במאה ה-14 מוקמת תנועה אשר מטרתה המוזיקלית הינה לשרת את הקהל..(תנועה זו בהמשך היא אשר תוליד את הרנסנס) .. במשך מאות שנים מוקמים זרמים אשר דוחפים ליצירת אומנות אשר מטרתה לשרת אחרים ולא את הכנסייה... האמנים באיטליה משדרים "אנו רוצים מוזיקה עם ביטוי".. תנועה זו מוצאת אוזניים צרפתיות ומתחילה להיווצר מוזיקה שונה... המוזיקה הינה עדיין מוזיקה אופיינית כל קו מוזיקלי עם ההגיון מפנימי משלו אין קולות ליווי ואין קולות הרמוניים . הקשר הנו מתאמטי ושכלתני בלבד.. המוזיקה עדיין נכתבת בשיטת הקונטרהפונט (שיטת המרווחים הזכים).
 
פרצ'סקוס הקדוש
פרצ'סקוס הקדוש נולד למשפחה מהמעמד הבינוני.. פרנצ'סקוס היה מתבודד אשר חיפש את האלוהים ואת ישו.. הוא סיפר כי ניגלה לו חיזיון שבו הוא דיבר עם ישו דבר אשר הפך אותו לאדם נערץ וקדוש  הוא הטיף לחזור לחיי הצינעה  ולחקות למעשה את חיו הצנועים של ישו . הוא ייסד את מסדר הכנסייה והוא קיבל אישור מהאפיפיור להיות מנהל המסדר של הכנסייה הקתולית. הוא נהפך בחיו לדמות של ישו בין זממנו. חבורת המאמינים בו הלכה וגדלה הוא החל לכתוב דברי קודש ובין כתבים אלו כתב אף מוזיקה. פרנצ'סקוס טען כי "המוזיקה חייבת להיות קשורה לבני אדם והכי חשוב היא צריכה להיות מובנת ע"י בני האדם, מוזיקה אשר יוצאת מהלב ונכנסת אל הלב".. הוא מתחיל לכתוב מוזיקה המכילה הרמונייה (שילוב של צלילים וכמה אלמנטים הפועלים בעת ובעונה אחת ) זוהי מוזיקה אשר פועלת על השכל..  בשלב הזה זוהי מוזיקה מקצועית אשר לומדים ומלמדים את מערכות הכללים והחוקים של הקונטרפונט.
במאה ה-14 קורים בה דברים מעניינים, מתחילות להופיע דמויות של אמנים מוזיקליים אשר מתחילים להמציא מוזיקה מדריגלית ( מדריגל- שיר חילוני אשר מושר ע"י זמר או מספר זמרים בצורה של שירה מקבילית (עדיין לא שירה באפיון של קנון).
פרנצ'סקו דה בולונה מבולונייה 1300-1360  האדם הראשון אשר התחיל לכתוב לחן ליצירה .. מדובר כבר בשיר מולחן ולא בשיטה הקודמת של ה"קנטוס פרימוס" מוכן אשר מעליו או מתחתיו כתבו שורות נוספות של מוזיקה אלא כאן נכתב לחן לשני קולות שני זמרים ששרים באלמנט של מוזיקה מקבילית מוזיקה זו נחשבת בתקופה זו מוזיקה מתקדמת ביותר.. בשירה הגרגוריינית נדרשת מקצוענות  4 קולות כתובים בכניסות שונות לעומת המדריגל פשוט יותר..   הכיוון המוזיקלי המזרחי אשר מכונה חוץ אירופה  הנו מוזיקה פוליפונית בלבד כל הזמרים וכל הכלים שרים את אותם צלילים אך באוקטבות שונות.. שיטה זו במוזיקה המזרחית לא השתנתה עד עצם היום הזה.. בשירה ההודית. בשירה הערבית ובשירה הסינית. וכו..

גיום דה מאשו
גיום דה מאשו (1300-1377) Guillaume de Machaut גיום דה מאשו הוא המלחין הבולט של התקופה. נולד באזור שמפיין שבצרפת ואת תחילת ימיו עשה במנזר כתלמיד של תיאולוגיה. הוא היה משויך לאסכולת נוטרדם, ובתקופתו הוא יוצר בסדר גודל של באך מבחינת המורכבות המוזיקלית . הוא היה מלחין חצר של כמה אצילים חשובים, וכן ניצח על כמה מקהלות. חשיבותו של גיום דה מאשו באה לידי ביטוי בין השאר בכך שיצירותיו הועתקו לכמה כרכים מרהיבים, ומשום כך, הופצו ונשמרו. היצירה החשובה ביותר של מאשו (ואחת מאבני הדרך של התקופה כולה) היא מיסת נוטרדם אשר נשתמרה במלואה על 5 חלקי האורדינריום, והיא מהווה ראי חשוב לכתיבה למקהלה במאה ה-14. ה-Agnus Dei מתוך מיסת נוטרדם מציגה את האופן שבו הקולות התחתונים שרים את הקאנטוס פירמוס והקולות העליונים מבצעים קונטרפונקט מעליהם.
גיום דה מאשו (אסכולת נוטרדם) , הקומפוזיטור הרציני ביותר המיישם את כל הטכניקות אשר היו נהוגות בתקופתו.יש לו גם פאן של הרשאה כולל ביטוי רוחני במוזיקה.. המורכבות של המוזיקה שכתב נחשבת עד היום כמוזיקה גאונית . גיום דה מאשו הנו המלחין הראשון אשר הלחין את המיסה בשלמותה ..מיסה זו מכונה עד היום כ"מיסת נוטרדם" ע"ש אסכולת נוטרדם אליה השתייך.
 
אסכולת נוטרדם 
אסכולת נוטרדם הינה תנועה דתית אשר חיפשה דמות חדשה להערצה "מרייה" אשר שוותה במעמדה ל"ישו". בפרק הסנקטוס מתוך מיסת נוטרדם של גיום דה מאשו. רואים כי הצורה המוזיקלית היא אותה   צורה של הקאנטוס הגרגוריאני בשיטה של קונטרפונט אך המוזיקה זו יותר משוכללת.  הרעיון הנו להלל את אלוהים בקול האדם בלבד ללא לייוי של כלים מוזיקלים אשר אינם מתאימים לקדושת המקום.. (לאחר חורבן בית שני והנצרות נולדת כלי נגינה לא הורשו לניגון בכנסיות מסיבות דתיות). המוזיקה הינה מוזיקת קונטרפונט אשר מובילה לקנטוס פרימוס ואינה כלל מוזיקה הרמונית .. בתקופה זו לא היה ידוע כלל על המושגים הידועים היום של הרמוניה סולם מז'ורי מינורי וכמובן מושגי האקורדים.
 
ג'ון דנסטאב 
ג'ון דנסטאב (1390-1453) john dunstabe . הנו אנגלי אשר חי בתקופת הרנסנס .. זהו הקומפוזיטור הראשון אשר המציא את שיטת כתיבת המוזיקה האופקית (עד כה נכתבה המוזיקה בשיטת הקונטרפונט, השיטה הרוחבית זוהי שיטה מלודית בלבד כלומר, צליל נכתב אחר צליל למספר קולות עם ציון של קון מוביל של המנגינה שאותה בקשו להדגיש). ג'ון דנסטאב ביחד עם אנגלי נוסף בשם ליינל פאוור linel power ממציאים רעיון חדש שבה נכתבת המוזיקה בצורה אופקית (מה שאנו מכירים היום כשיטת האקורד המשולש שילוב של שתי טרצות). זהו החידוש המשמעותי ביותר בתולדות המוזיקה בתקופה זו. הקומפוזיטור מתחיל לחשוב בצורה של חשיבה סימונטלית של קווי אורך ורוחב.. הפרסקטיוה הינה מדייה דו-מימדית אשר גורמת לתחושה של מוערבות אישית ביצירה...(בציור ההולנדי של תקופה זו ניתן לראות שיטה זו של הפרקסטיוה אשר מכילה: את המימד הקרוב, המימד הבינוני והמימד הרחוק. השיטה המוזיקלית הפרסקטיבית  הינה חשיבה מסונכרנת בעלת מספר מעברים ובעת ובעונה אחת מתקיימים בה שני ממדים שונים: המימד האקורדי והמימד המלודי...
המוטט Motet  כבר מולחן כ יצירה דתית למקהלה של המלחין  linel power  בשיטה החדשה .. עדיין ללא כתיבת הרמוניה ( המצאת ההרמוניה והסולם המזורי מינורי תתרחש רק בעוד כ-100 שנים) מוזיקה זו מתבססת עדיין על הסולמות המודוסים. באיטליה לא קורה כלום מבחינת ההתפתחות המוזיקלית בגרמנייה עדיין חיים בתקופת המערות והברבריות .אך במקביל בצרפת מתחילה ההתפחות של הארכיטקטורה אשר תוביל בהמשך להתפתחותה של המוזיקה הארכיטקטורית המוכרת  היום. ...
 
לסיכום תקופת ימי הביניים:
ימי הביניים המוקדמים- מוזיקה מונופונית חד קולית,  שימוש במודוסים.
ימי הביניים המאוחרים- ראשית הפוליפוניה, האורגנום, הקנטוס פריוס, ארס נובה. 



המשך צפייה מהנה!

 <<< חזרה לדף קודם                                                                                           המשך בעמוד הבא >>>