הרמוניה- צירופם של מספר מלודיות בו זמנית. זהו הנושא הקשה ביותר למעבד מוזיקלי, ליצור מספר מלודיות אשר מתחברות לכדי הרמוניה נעימה לאוזן. (המלחינים הגדולים בשיטה זו : פולנק, ומוצרט).
המילה הרמוניה באה מן המילה היוונית Αρμονία, שפירושה "חיבור". היסטורית, מושג ההרמוניה מקורו בפיתגורס. במיתולוגיה היוונית המאוחרת ישנה אנקדוטה למקור השם עצמו; הרמוניה הוא שם בתה (מחוץ לנישואים) של אלת השלמות והטוהר - אפרודיטה, אשר הרתה ל-ארס - אל המלחמה, הרוע (אשר מסמל גם אי סיפוק ושאיפה בלתי ניתנת לריסון ל"עוד" מה שאנו מכירים כדיסוננס). אפרודיטה אף נחשבת לצנועה באלים וארס לבעל ההיבריס (גאווה עצמית) הגדול ביותר. בתם של שני האלים הללו מסמלת השלמה של שני הפכים קיצוניים זה את זה.
הרמוניה במוזיקה- שני צלילים מושמעים בו-זמנית.
כאשר שני צלילים מושמעים בו זמנית, נוצר ביניהם מרווח. לכל מרווח כזה יש שם, הנקבע על פי המרחק בין הצלילים. לדוגמה: מרווח של טון אחד, כלומר, מרווח בין שני צלילים סמוכים, נקרא סקונדה גדולה (סקונדה קטנה היא בת חצי טון). מרווח של טון וחצי נקרא טרצה קטנה ומרווח של שני טונים שלמים נקרא טרצה גדולה, וכן הלאה.
אקורד- מורכב משלושה צלילים או יותר
שלושה צלילים או יותר המושמעים יחד יוצרים אקורד, כאשר שם האקורד נקבע על פי צורתו הבסיסית של האקורד. במוסיקה המערבית עד סוף המאה ה-19 כל האקורדים היו מורכבים מטרצות, ועל פי סדר הטרצות המרכיבות כל אקורד נקבע סוגו: אקורד מז'ור-טרצה גדולה ומעליה קטנה, אקורד מינור - טרצה קטנה ומעליה גדולה, אקורד מוקטן-טרצה קטנה ומעליה קטנה ואקורד מוגדל-טרצה גדולה ומעליה גדולה.
אקורד שבין הצליל התחתון שלו לצליל העליון יש מרווח של קווינטה (חיבור של שתי טרצות) כלשהי (זכה,מוקטנת או מוגדלת) הוא אקורד משולש. מיקום האקורד על דרגות הסולם קובע את אופיו יחסית לסולם: אקורד טוניקה (על הצליל היסודי של הסולם), אקורד דומיננטה (על הצליל החמישי לרוב אךבמודוסים שונים זה אחר) וכן הלאה. מערכים כאלה באים לביטוי בעיקר בקדנצות בסיומי פסקאות, פרקים או יצירות.
רצף אקורדים יכול ליצור מתח, הדורש פתרון, או להוביל לסיום ללא מתח. לפי המרווח בין כל שניים ממרכיביו ישתנה שם האקורד ומצבו. הטוניקה (הצליל היסודי) יכולה לעבור מן הבס למיקום אחר באקורד, כך שהמרווחים ישתנו לדוגמא- אקורד דו מז'ור משולש - דו-מי-סול - בנוי משתי טרצות, גדולה וקטנה, אך אם יהיה ה-מי בבס, ישתנה המבנה לטרצה קטנה ומעליה קוורטה - עדיין אקורד דו מז'ור, אך במבנה שונה הקרוי "היפוך ראשון" (סקסט אקורד). היפוכי האקורדים נועדו כדי לשנות את מידת היציבות שלהם או על מנת שקו הבס יהיה מלודי. אקורד המכיל שלושה תווים נקרא אקורד משולש או טריאד, בעוד שאקורד המכיל ארבעה או חמישה צלילים נקרא אקורד מרובע או מחומש בהתאמה. גם אקורדים מרובעים או מחומשים מורכבים מטרצות. לאקורד מרובע הוסיפו את צליל הספטימה (3 טרצות) ולאקורד מחומש הוסיפו את הנונה (4 טרצות). אקורד מרובע הוא נפוץ מאוד במוזיקה ומתרחש בלי סוף. אקורדיםכאלה יכולים לבוא בהיפוכים.
קיימות מספר גישות לכתיבת הרמוניה, והגישות השתנו במהלך השנים. בימי הביניים ובהמשך בתקופת הרנסאנס נכתבה המוזיקה בקווים, אם מקבילים (אורגנום) ואם עצמאיים (קונטרפונקט), כאשר לכל צליל יש צליל מקביל לו (פירוש המילה הוא נקודה מול נקודה) במספר קולות. הקווים יצרו ביניהם מהלכים הרמוניים, שנוצרו בהתאם לכללים ברורים ומחמירים (קווינטות מקבילות, שהיו פופולריות בימי הביניים, יצאו לחלוטין משימוש עד סוף תקופת הרנסאנס, למעט מקרים מיוחדים).
בתקופת הבארוק פיתח המלחין יוהן סבסטיאן באך גישה חדשנית (לאותה תקופה) לליווי, הוא השתמש בטריאדים ובאקורדים מרובעים בדרך כלל, והוליך את הקולות ביניהם, גם כאן לפי כללים קבועים ומפורשים. חריגה מכללים אלה יכולה להופיע בתווים זרים לאקורד, המופיעים כצלילי קישוט (פיגורטיביים) ומאפשרים גמישות מסוימת בהירמון. דוגמה לכך אפשר למצוא בכוראלים של באך, שנכתבו בדרך כלל למלודיה קיימת בסופרן (הקול העליון) או מעל בס ממוספר, שמורה על האקורדים שצריכים לבוא מעל כל צליל. במקרים מסוימים, כתב באך הרמוניה לאותו קו סופרן בסולמות שונים ובמהלכי אקורדים שונים. כפי שאפשר לראות בספר הכוראלים השלם. כוראלים הנקראים באותו שם הם בעלי סופרן זהה והרמוניה שונה. ההבדל בין הקונטרפונקט של המוטט להרמוניה של הכוראל הוא, שבמוטט יוצרים הקווים המלודיים את ההרמוניות ביניהם ואילו בכוראל, האקורדים המצטרפים זה לזה יוצרים קווים מלודיים בקולות השונים.
במודל ההרמוני הנ"ל השתמשו במוזיקה הקלאסית ובסגנונות ספציפיים של מוזיקה ממשיכים גם כיום להשתמש בו. היום אנו קוראים להרמוניה כזו הרמוניה טונאלית פונקציונאלית. ההרמוניה האטונאלית שונה מיסודה, כיון שאינה מתחשבת בטונאליות המוכרת של הסולמות. אלא בשיטה הדודקאפונית של שנים-עשר טונים שווים בערכם או ב"שורה". מוזיקה בשיטות אלה משתמשת באקורדים מרובי צלילים ובכללים שונים לגמרי מאלה של ההרמוניה הטונאלית הקלאסית. הגישה להרמוניה השתנתה עם הדורות - מה שנחשב בעבר לאקורד דיסוננטי צורם, התקבל בדורות הבאים כסביר,ואף דרוש לאוזן המודרנית יותר. יש לזכור כי ההרמוניה היא תורה במוזיקה, וכדי להכיר את כל מהלכיה, נדרשות שנים של למידה.
אף כי הרמוניה הנה תולדה של השמעת שני צלילים או יותר בבת אחת, אפשר ליצור תחושה הרמונית בקו יחיד, וראיה לכך יצירות רבות מתקופת הבארוק, שנכתבו לכלי מיתרים סולו, וגם אם הצלילים הכפולים נדירים בהן, בכל זאת קיימת בהן תחושה מלאה של הרמוניה.
הרמוניה נוצרת כאשר צלילים בגבהים שונים מנוגנים בו בזמן. (ההרמוניה נבנת על בסיס צליל הבס שמעליו נבנה האקורד) כאשר צלילים מתנגנים יחד בהרמוניה לרב הם נשמעים נעימים לאוזן –קונסוננטים.
אך כאשר הצלילים מתנגשים זה בזה בהרמוניה לרב הם נשמעים כלא נעימים לאוזן –דיסוננטים. .
רב ההרמוניות מורכבות מאקורדים (אקורד מכיל לפחות 3 צלילים בגבהים שונים המנוגנים יחד).
האקורד הנפוץ ביותר הנו האקורד המשולש .
קנון- מלודיה אחת אשר מתנגנת או מושרת בזמנים שונים הקנון היה כנראה הצורה הראשונה של שירה בהרמוניה.
יצירה – כאשר מבצעים שילוב של מלודיה עם הרמוניה נוצרת יצירה מוזיקלית.. כדי לכתוב יצירה על המלחין לכתוב קודם את המלודיה ולאחר מכן הוא מוסיף ללחן זה את את ההרמוניה. יצירה זו יכולה להיות מבוצת ע"י מספר קולות ומספר כלים מוזיקליים ללא הגבלה.. (על מנת להמחיש זאת, מעולם לא נכתבה יצירה מוזיקלית למוזיקה ההודית או למוזיקה הים תיכונית המבוססות על לחנים בלבד ללא הרמוניה).
הומופוניה - (מיוונית: הומו-אותו הדבר, פוניה-קול,צליל) הוא מונח שמתייחס למוזיקה רב-קולית.
בהומופוניה נעים יחדיו מספר קולות באחידות מקצבית, והיחס ביניהם יוצר אקורדים. ההומופוניה נבדלת מהפוליפוניה, בה לכל קול יש עצמאות מקצבית, ומהמונופוניה, בה כל הקולות נעים לא רק באחידות מקצבית, אלא גם באחידות טונלית. ההומופוניה הייתה מקובלת בעיקר בתקופה הקלאסית ובתקופת הרנסאנס.
בתקופות אלה הייתה המוזיקה מאופיינת בסימטריה ובפשטות.
פוליפוניה- היא מושג מתחום המוזיקה, ובפרט מתחום הקונטרפונקט, שמשמעותו הימצאותם של שני קולות או יותר בו-זמנית, כשלכל קול יש עצמאות ריתמית קצבית או מלודית. שימוש בטכניקה זו נפוץ ביותרבמוזיקת הבארוק ובמרבית הז'אנרים האומנותיים של המוזיקה האומנותית לפני תקופת הבארוק. ניתן למצוא כתיבה פוליפונית בכל הז'אנרים המאוחרים יותר של המוזיקה הקלאסית, אם כי בשילוב רב של יותר של כתיבה הומופונית, במרבית המקרים. כמו כן, ניתן למצוא כתיבה פוליפונית בז'אנרים מודרניים כמו רוק מתקדם ומוזיקה קלאסית מודרנית. יצירה פוליפונית דורשת ריכוז רב בעת ההאזנה, שכן על המאזין לשים לב לתנועתן של מנגינות אחדות בעת ובעונה אחת בקולות השונים, אך דווקא מאמץ זה מביא הנאה מוזיקלית רבה למאזין המצליח להבין את דרך ארגונה של היצירה ואת היופי שבשילוב המנגינות השונות זו בזו.
הפוליפוניה הפוכה מההומופוניה, ושונה מהמונופוניה. לכאורה, מבחינה מילולית הטרופוניה זהה לפוליפוניה, אך ההבדל הוא, שבעוד הטרופוניה משמעה בפועל כל יצירה בה יש שני קולות ומעלה, פוליפוניה היא פירוט של מושג זה, ומשמעותה קיומם של שניים או יותר קולות עצמאיים.
