צופים יקרים!
מוזיקה קלאסית –1750-1820
מוזיקה קלאסית הנו מונח כללי למוזיקה שחוברה בשנים 1750-1820. המוזיקה שלאחר תקופת הבארוק ולפני התקופה הרומנטית. גדולי המלחינים של המוזיקה הקלאסית הם: היידן, מוצרט ובטהובן .סימניה של המוזיקה הקלאסית הם העקרונות של שלמות אמנותית הקשורה בפורמליות, ריסון, והדר.. תקופה זו קשורה בהתפתחות הסימפוניה והקונצ'רטו. הפסנתר בא תחת הצ'מבלו והמוזיקה הכלית הועדפה מן המוזיקה הקולית.
בתקופה זו מסתיימת למעשה תקופת הבארוק ואיתה מסתיימים התהליכים המוזיקליים המורכבים הרב קוליים בסגנון הפוגות המורכבות של באך ותקופת השמאלץ של תקופת הרוקוקו.. ניתן לומר כי התקופה הקלאסית היא הרנסנס של הרנסנס..
תקופת המוזיקה הקלאסית החלה במחצית השנייה של המאה ה-18 . מדובר בסגנון ובתקופה שהינה קלאסית בכל הרבדים השונים ולוא דוקא במוזיקה.. קלאסיקה- זה זרם אסטטי באמנות ששואף לייצור על פי העקרונות והמודלים האסטטיים של יון הקדומה.. עקרונות אלו מתבטאים ביופי, בצורות הגיאומטריות. ומעל הכל בהרמונייה בכל הסגנונות השונים.. העקרון הינו להבליט את הכללי ולא את האישי. בתקופה זו כבר ישנם האמצעים השונים שניתן ליישם באמצעותם את שאיפות האדם.. שלושת הקומפוזיטורים הבולטים והמייחדים את התקופה הקלאסית:היידן, מוצרט,ובטהובן.
בתקופה זו הזרם המוזיקלי הנו אסטטי האסטטיקה (מקורה מהשם היווני אסטיז) הינה תחום רחב ובהקשר של האומנות זהו תחום שמנסה לבדוק את ההשפעות של יצירות אומנות על הרגשות של האדם.. השפעות על עולם הרגשות והתחושות של האדם בצורה שניתן לבדוק ולמדדוד חושות אלו.. אמנות השירה- מילים שמצרפים אותם בצורה מסויימת אשר גורמות לרגשות ולתחושות אשר מבקש הקומפוזיטור להעביר לתת המודע של האדם השומע..
המוזיקה מתחילה להיות יותר ויותר מתוחכמת ובעלת פרסקטיבה יש למוזיקה השפעה עצומה על האדם השומע כאן חומר הגלם של המוזיקה הינו הצליל ולא המילה כפי שהיה בתקופת הרנסנס.. מתחילה תקופה שבה מבינים את חשיבות הצירופים השונים של הצלילים (קיימת חברות מוזיקלית בין הצלילים) ולצירופים אלו מתחילה להיווצר משמעות מוזיקלית שונה ממה שהעולם ידע עד כה. המלודיה, הרתמוס, הצבעים, ההרמונייה, הגוון המשקל והקצב..מתחילים לקבל ביטוי בהלחנה כאשר מסר ההלחנה הוא כיצד ואיך צלילים אלו ישפיעו על האדם ..
מלודיה – רצף של צלילים שיש להם התחלה ברורה התפתחות הגיונית וסיום ברור כפי שכתוב בספרי ההלחנה..
ישנם שלושה סוגים של כתיבת מלודיה: האחת- המלודיה כתובה בצורת קשת בעליה, השנייה-כתובה בצורת קשת בירידה, והשלישית-חיבור של שי השיטות (מתוך 10000 מלודיות שנכתבו מאז ומעולם כ-80 אחוז ממלודיות אלונכתבו בצורת מלודיה בעליה). וזאת מהסיבה שמלודיה בעליה יוצרת מתח אצל השומע ... ההרמוניה לעומת זאת
נוטה לכיוון האקורדים המינוריים ברובם במינור אשר פונים לרגשות האדם .. הקצב אף הוא בעל השפעה רבה על רגשות האדם .. ולמעשה האסטטיקה מנסה להבין באיזה אופן מורכבות המוזיקה משפיעה על רגשות ונפש האדם..(מעצם הויית האדם בנוי להגיב למשמע הצלילים למשל הצליל הראשון השני והשלישי מעצם שמיעתם נכתבת ההרמוניה של האקורד (לא ניתן לשמוע שלושה צלילים שונים במלודיה אשר ההרמוניה בה אינה מכילה שלושה צלילים אלו , מעניין לכל הדיעות)..
המוזיקה למעשה הינה צורה של העתקת הדיבור אך בתדר שונה.. אך התוכן הרגשי של המלודיה או ההרמונייה משפיע על האדם באותה צורה. ולמעשה דרך שמיעת היצירה האדם נכנס לעולמו של היוצר (המלחין) ולא לתוך עולמו שלו.. האדם מגיב למה שהמלחין התכוון בעת כתיבת ההלחנה.. הגדיל לעשות זאת בטהובן ולמעשה בטהובן הנו אב התאוריה האומרת " אותי לא מעניין מה המאזין רוצה לשמוע אלא מה שאני רוצה שישמע" (דוגמא טובה לכך הינה הסימפוניה ה-9 שבה ניתן בוודאות לראות כי המלחין ביטא את עצמו ביצירה זו ללא התחשבות כלל באדםהשומע או בזמרים האמורים לבצע יצירה כה ארוכה בצלילים כל כך גבוהים).. אנו חיים
את בטהובן ולא את עצמינו.. ההנחות המודרניות לאסטטיקה טוענות כי מה שמשפיע על האדם זה גובה התדרים והיחס המספרי בינהם תדר X + תדר Y עושה משהו במערכת העצבים של האדם... בנושא זה בוצעו מחקרים וקבוצות ביקורת רבות אשר הוכיחומעל לכל ספק כי קיימת "חברות מוזיקלית גנטית" בין התדרים השונים ..
ניתן לומר כי הקלאסיקה הינה בעיקרה אסטטיקה. ביוון העתיקה הכוונה באסטטיקה להגדיר את היפה בצורה אסטטית, במוזיקה המונח יפה הנו חסר משמעות היות ולא ניתן להתייחס ליופי זה בצורה ויזואלית .. באסטטיקה הפסיכולוגים תמימי דעים כי הכל סובב סביב הבטחון וחוסר הבטחון אצל האדם.. למשל מתי המוזיקה טובה? כאשר היא נותנת בטחון.. חוסר הבטחון נובע כאשר השומע אינו מבין את המלודיה (יש חוסר נעימות לשמוע את המלודיה).. הקומפוזיטורים הגדולים פתרו את בעיית חוסר הבטחון באמצעים טכניים כגון: אלמנט החזרה, שיטת הסקוונצות השונות, והחשוב מכל הלחנה אסטטית.. (ניתן לראות אסטטיקה זו במיוחד במוזיקה של מוצרט כולל שיטת הסקוונצות בקוורטות הסקוונצה המודאלית והטונאלית פרי המצאתו של מוצרט).. המון פטנטים וטריקים למינהם הומצאו (ובמיוחד ע"י מוצרט) כדי לצאת ממצב מאוזן לחוסר איזון ושוב למצב מאוזן.. בתקופה זו כולם דברו את אותה שפה מוזיקלית שכולם הבינו.. (למרות שברור כי המוזיקה אינה שפה ואינה תקשורת – השפה נובעת מתקשור בין שני אנשים, אנשים לא יכולים לתקשר באמצעות מוזיקה) זוהי שפה פוליפונית אסטטית אשר נוגעת בעמי המערב בלבד, עמי המזרח הקרוב והרחוק עדיין שקועים בהומופוניה עד עצם היום הזה.. המוזיקה הקלאסית הינה למעשה תחושות ורגשות ולוא דוקא טקסט..
לסיכום ניתן לומר כי: בתקופת המוזיקה הקלאסית "האסטטיקה המוזיקלית נכתבה על פי ספר חוקים נוקשה". .
התקופה הקלאסית- הסגנון הקלאסי . באמצע המאה ה-18 אירופה החלה לאמץ סגנון חדש, שהתבטא בארכיטקטורה, בספרות ובאמנות בכלל הקלאסיציזם. התרבות החדשה עדיין שמרה על קשר הדוק עם תרבות החצר האירופאית, על רשמיותה ומתן הדגש על סדר והיררכיה, אך גם הולידה סגנון חדש ונקי יותר, עם העדפה לחלוקה ברורה, ולפשטות על פני מורכבות.
הפשטות המבנית הזו חלחלה גם אל תוך המוזיקה, ועוררה מעבר מהפוליפוניה (- רב קוליות ,מוזיקה שנשמעים בה כמה קולות, וכולם חשובים כמעט באותה מידה. כל קול עשוי להיות בעל מלודיה משלו, או שכמה קולות משמיעים מלודיה אך בחיקוי. (מספר הקולות אינו מוגבל) המורכבת של תקופת הבארוק למבנה היררכי, בו ישנה מנגינה הנישאת על ידי הרמוניה כפופה לה - שילוב שנקרא הומופוניה. (מירקם שבו הקולות נעים ביחד בלי שאחד מהם יגלה עצמאות ריתמית, (להבדיל מפוליפוניה). נגינת אקורדים כליווי הפכה לנפוצה ביותר, ועשתה את הטונאליות לקלה יותר למאזין.
שינויים פוליטיים וכלכליים היו חלק מהגורמים לשינוי הסגנון באירופה. במאה ה-18, האצולה הפכה לפטרונית העיקרית של המוזיקה. בנוסף האופרה הקומית הפכה לחביבת הציבור. שינויים אלה הובילו לתמורה בדרך בה המוזיקה בוצעה - ובעיקר מעבר לקבוצות כלים סטנדרטיות. בניגוד לתקופה הבארוק, בה ניתן היה לצרף כלים נוספים לקו התחתון בחופשיות, בתקופה הקלאסית בחירת הכלים ופרישת התפקידים היו בפירוש בידי המלחין.
מכיוון שבתקופה הקלאסית זנחו את המרקם הפוליפוני של הבארוק, והכתיבה השתמשה בקול אחד עם ליווי, המלחין שם דגש על סימני הדינמיקה והביצוע. הפשטתו של המרקם הפכה את הפרטים הקטנים בביצוע לחשובים.
מאותה סיבה הוכנסו ליצירות פתיחות מעניינות ומקצבים אופיניים - מארש הלוויה והמינואט. בתקופה הקלאסית חלה התרחקות מההרגל הבארוקי להקדיש את היצירה, או כל אחד מהפרקים בה, לתיאור רגש אחד בלבד. במקום זאת, האופנה הייתה ליצור ניגוד בין החלקים והפרקים ביצירה, שהושג במגוון טכניקות: מעבר ממינור למז'ור; מקצביות לקצב איטי יותר, שירתי; ובעיקר מעבר לאזורים שונים בהרמוניה. קטעי מעבר הפכו לחשובים יותר ויותר, כשהמלחינים החלו להקדיש יותר תשומת לב לקטעים אלה, הדגישו אותם, ואף בנו את המתח בציפיית שווא רק כדי להוביל את היצירה דרך קטע מעבר לכיוון חדש, במקום להגיע לפתרון המיוחל.
הרמוניה- ההרמוניה במוזיקה, מתרחשת כאשר מושמעים שני צלילים או יותר בו זמנית. הצורות הנפוצות ביותר של הרמוניה הם מרווחים ואקורדים, כאשר מרווח הם שני צלילים המושמעים יחד או זה אחר זה, שם המרווח נקבע על פי המרווח בין הצלילים. האקורד אף הוא נכלל בהרמוניה והוא כולל שלושה או יותר צלילים המושמעים יחד שם האקורד נקבע על פי צליל השורש של האקורד והסולם שעליו הוא בנוי. אקורד המכיל שלושה תוים נקרא אקורד משולש או טריאד, בעוד שאקורד המכיל ארבעה או חמישה צלילים נקרא אקורד מרובע או מחומש (וכן הלאה). בדרך כלל, משמשת ההרמוניה כליווי למלודיה, ואינה עומדת לבד. המלודיה מנוגנת כאשר ברקע נשמע רצף אקורדים או מרווחים מסוים.
ישנן מספר גישות לכתיבת הרמוניה, והגישות השתנו במהלך השנים. בימי הביניים, לפני תקופת הבארוק נהגו להרמן את המוזיקה בעזרת קווינטות ואוקטבות, בתקופת הבארוק פיתח המלחין יוהן סבסטיאן באך גישה חדשנית (לאותה תקופה) לליווי, הוא השתמש בטריאדים ובאקורדים מרובעים בדרך כלל, והוליך את הקולות ביניהם, מה שהביא לתוצאה נעימה מאוד לאוזן. במודל הרמוני זה השתמשו במוזיקה הקלאסית ואף עדיין ממשיכים בסגנונות ספציפיים של מוזיקה גם כיום להשתמש בה. היום אנו קוראים להרמוניה כזו הרמוניה טונאלית פונקציונאלית.
מלודיה- במוזיקה, הנו רצף של צלילים יחידים בגבהים שונים , המאורגנים בצורה ניתנת לזיהוי. המלודיה נשמעת לאוזן וקל לזכרה . היא אופקית (שלא כמו בהרמוניה שהיא אנכית ונשמעת בזמן אחד). המעבר מגובה
לגובה צליל אחר קשור בקשר הדוק למקצב ולמשקל . במוזיקה המערבית של המאה ה-18 וה-19 המלודיה היא מרכיב עיקרי במרקם המוזיקלי. מוזיקה שבה שליטה במלודיה בלי ליווי , היא מוזיקה מונופונית ,מוזיקה מורכבת מכמה מלודיות שוות בחשיבותן המבוצעות בעת ובעונה אחת היא מוזיקה רב-קולית או פוליפונית. מוזיקה שבה שלטת המלודיה ולצדה ליווי פחות ממנה בחשיבותו, במקצב דומה היא מוזיקה הומופונית.
התקופה הקלאסית - האסטטיקה
אסטטיקה- האסטטיקה נמדדת בשאלה הניצחית: " מדוע אנו אוהבים את מה שאנו אוהבים באמת"?
בתקופה זו שואפים לייצור על-פי המודלים האסטטיים של יון העתיקה. האימפריה הרומית אינה קיימת עוד והאימפריה השלטת הינה האימפריה הנוצרית אשר שולטת בחלקים גדולים באירופה. (הנצרות תעשה הכל כדי להשכיח במיוחד מהאיטלקים את עברם, (כל רמז לפגניזם מדוכה באכזריות על-ידי הכנסייה) האיטלקים מתגעגעים לעברם המפואר דוגמת הקולסאום .. והעקרונות אליהם הם שואפים מתבטאים ביופי צורני (הצורה יותר חשובה ממה שהיא מבטאת באמת) מנסים שכל דבר יהיה קודם כל אסטטי (כולל במוזיקה) .הכל נמדד בשיווי משקל, בסימטריה (חוגים טענו שהסימטריה הינו האלמנט החשוב ביותר בתולדות האנושות הסימטריה באה מעצם צורת מבנה גופנו הסימטרי).. ובהרמוניה – כל המרכיבים יחד יוצרים שלם אחד ..
כל המרכיבים שוים בחשיבותם.. אין מרכיב שעולה בחשיבותו על מרכיב אחר..
הסגנון הקלאסי – שואפים תחת סגנון זה להבליט את הצד האנושי הכללי ולא את האישי הסובייקטיבי.
הקומפוזיטורים כבר אינם כותבים דבר על עצמם , בהלחנה אינם מתייחסים עוד לתוכן האישי אלא ליכולת ההמצאה האישית כדי ליצור מסגרות המשרתות את הקהל.. השינוי החשוב בכיוון זה החל כאשר הקומפוזיטורים הפסיקו לשרת רק את הכנסייה ולמעשה קמו פטרונים חדשים כגון: הנסיכים,הדוכסים,
האצילים, מלכים ובעלי כח צבאי אשר כל אחד רכש מלחין חצר משלו כולל זמרים נגנים תזמורת מקהלה וכו.. חלקם אף בונים בתי אופרה והעיר וינה הופכת להיות המרכז המוזיקלי של התקופה הקלאסית. אליה מיובאים קומפוזיטורים אפילו מאיטליה (דוגמת סליירי) ולמעשה איטליה חדלה להיות מרכז מוזיקלי. הקומפוזיטורים מתחילים להתייחס לצורה המוזיקלית בצורה אטית ואסטטית , נכון ויפה הנם מושג אחד אם זה עומד באמות מידה צורניות. (לכל חסידי מוצרט- ניתן ללמוד המון מהמוזיקה שכתב מוצרט אך שום דבר על חיו האישיים. המוזיקה אצל מוצרט היתה מאומצת ומחוייבת לכנסייה ועל פי הזמנות אישיות).. בתקופה זו הצורה היא הדבר החשוב ביותר .. בתקופה זו נוצרו המון צורות מוזיקליות התקפות עד עצם ימינו. הצורות הבולטות הן: הסונטה הקלאסית, הסימפוניה הקלאסית ,הקונצרטו הקאלסי, רביעיית כלי קשת, והסרנדות ... הצורות המוזיקליות החדשות החלו להתפתח לצורות של מוטיבים מוזיקליים ..
מוטיב מוזיקלי- הנו קבוצת צלילים אשר מבטאת רעיון שחוזר על עצמו.. לנושאים מוזיקליים..
נושא מוזיקלי – הנו מלודיה שמשמשת חומר גלם לעבודת פיתוח.
הסונטה הקלאסית- הצורה הקלסית החשובה מכל הינה מבנה הסונטה הקלאסית אשר בנויה מארכיטקטורה קשיחה ,כך שלכל הדרמות קיים אותו מבנה קשוח.
מבנה הסונטה: בנוי משלושה נושאים עיקריים: אפילוג B A קונפליקט פרולוג A B
פרולוג- שלב ראשון בסונטה שבו מוצגים הדמויות ביצירה..(בדרך כלל מדובר בשתי דמויות מרכזיות B A
עם פוטינציאל אדיר של קונפליקט בינהם.. (דמות A אינה מסתדרת עם דמות B ) .
קונפליקט- הדיאלוג , סיפור העלילה, מלווה בקטעי מקהלה ,, בסופה הדרמה מגיעה לשיאה.
אפילוג - ספור הסיום של העלילה A ו-B אינם עוד באותה צורה שבה הכרנו בפרולוג (האחד בשמים השני
באדמה) בצורת הסונטה 3 חטיבות: רפריזה A B פיתוח אקספוזיציה B A
תצוגה - ובה קבוצת נושאים ראשונים בסולם הטוניקה,ונושאים שניים בסולם הדומיננטנה.
ב-אקספוזיציה מודגשים שני נושאים עיקריים: A - נושא חזק גברי עם עוצמה גדולה
B- נושא רך מעוגל נשי שקט ורגוע.
פיתוח - שבו מעובדים הנושאים של החלק הראשון או מקצתם בצורה חופשית ,תוך חזרה הרמונית לסולם
הטוניקה. הפיתוח הנו החלק החשוב ביותר בהלחנה. והוא מספר למעשה את סיפור העלילה.
רפריזה (מחזור)- שבו חוזרת התצוגה בשינויים מסויימים,שהעיקרי בהם הוא הופעת הנושאים השניים
בסולם הטוניקה. לאחר הרפריזה לעיתים באה קודה ,וזו יכולה להתפתח, כמו אצל בטהובן, לפיתוח
שני .זוהי למעשה תצוגה חוזרת של שתי הדמויות B A בשינוי הלחנה קטן עם אקורד Coda לסיום.
צורת מבנה זו שייכת לארכיטקטורה היונית העתיקה ומשם הועתקה.. "כל מהות הביטוי הינו דרך
צורת הביטוי". היידן היה מראשוני הקומפוזיטורים אשר כתב את הסונטה הראשונה במבנה יווני זה. יש לציין
כי בכל הסימפוניות שנכתבו בתקופה הקלאסית ,הפרק הראשון נכתב בצורת סונטה.
ניתן להאזין לסונטה ב-A-minor לפסנתר מאת מוצרט וכן את הסימפוניה מספר 1 של היידן (לצורך המחשת הנלמד..).
